|
כפר קאסם זמן קצר אחרי הטבח
"פעלנו כמו הנאצים" טבח כפר קאסם ארך שעה וחצי, עד שהגיעה הפקודה להפסיקו. אחר כך עשה הממסד כל מאמץ כדי להעלים אותו. באבי יאר בישראל: איך זה קרה מאת: יוסי גורביץ08:4629.10.2006 בסביבות השעה 18:30, ב-29 באוקטובר 1956, הגיע הרכב האחרון, משאית, לצומת כפר קאסם; היו בו 14 נשים וילדות וארבעה ילדים וגברים. המ"כ שלום עופר עצר את המשאית, אך הנוסעות – פועלות ששבו מעבודתן – סירבו לרדת מן הרכב; הן הבחינו ב-25 הגוויות שכבר היו פזורות בצומת. כפר קאסם, זמן קצר לאחר הטבח (באדיבות מועצת כפר קאסם)נהג המשאית הרגיע את הנשים, הציב סולם בחלקה האחורי של המשאית, וסייע להן לרדת ממנה. עופר פקד על הנוסעים והנהג להסתדר בשורה; לאחר מכן, שב אל אנשיו, הורה להם לכוון את נשקם, ונתן את הפקודה: “תקצרו אותם!” מתוך ה-18, הרגו עופר ואנשיו 17, ופצעו קשות את האחרונה. בית המשפט, ששם את ליבו למספר הרב של ההרוגים, הגיע למסקנה שלאחר הירי, עברו עופר ואנשיו בין הפצועות, וירו בהן למוות. עופר עדכן את מפקדו הישיר, המ"מ גבריאל דהן, שמיהר לשגר הודעה למפקדת הגדוד: “הרבה פחות, אי אפשר לספרם". מיד לאחר מכן הורה המג"ד, שמואל מלינקי, על הפסקת הטבח. בשעה וחצי, בין 17:00 ל-18:30, רצחו אנשיו של עופר 43 אזרחים; המ"מ דהן רצח ארבעה נוספים; ותושבי כפר קאסם מונים תינוק שמת בבטן אמו וקשיש שמת מהתקף לב בין ההרוגים. 49 הרוגים. כולם אזרחים ישראלים. גילה של הצעירה בנרצחות: ארבע. גילו של המבוגר: 66. בשעה וחצי. כאן, לא רחוק, במקום שהוא היום צומת קסם. כל הכבוד לצה"ל. “בלי סנטימנטים" באותו ערב, תקפה ישראל את מצרים, במה שיכונה לימים מלחמת סיני או מבצע קדש. ההתקפה הישראלית תואמה מראש עם בריטניה וצרפת, ומטרתה היתה מיטוט משטרו של גמאל נאצר. בריטניה וצרפת היו אמורות לקחת חזרה את תעלת סואץ, שנאצר הלאים; שללה של ישראל היה אמור להיות חצי האי סיני. הבין בפקודות בלתי חוקיות. השופט בנימין הלוי במשפט אייכמן (לעמ)ערביי ישראל היו נתונים באותה עת תחת משטר צבאי, וכדי לוודא שלא יהיו כל בעיות מצידם, הוחלט על הטלת עוצר. ישובים ערביים היו נתונים ממילא תחת עוצר לילה, החל מהשעה 21:00, אבל הפעם הוחלט להקדים את העוצר לשעה 17:00. היתה בכך בעיה: מה לעשות בתושבי הכפרים השבים מן העבודה, ואינם מודעים להקדמת העוצר?  למח"ט, ישכה כרמי, לא היו שום בעיות: “אללה ירחמו", הוא ענה לשאלה מה לעשות בהם. אחד המג"דים שלו, שמואל מלינקי, העביר את הפקודות כלשונן. וכאן קרה האסון: אחד הקצינים הבכירים בגדוד, אריה מלשס, שאל מה לעשות בנשים ובילדים שיפרו את העוצר. “אללה ירחמו", ציטט מלינקי, והוסיף: “זו ההוראה של המח"ט. לבצע עוצר. בלי מעצרים. בלי סנטימנטים. לירות בכל מפירי העוצר". מלשס התעקש: “ומה על החוזרים מהעבודה?”. מלינקי ענה שוב: “בלי סנטימנטים".  ראוי להתעכב על הביטוי הזה. כשהחלו הקומוניסטים מבצעים את רצח העם המתמשך שהיה האימפריה הסובייטית, הם התגאו בכך שהם "נטולי סנטימנטים בורגניים": אין להם שום עכבות באשר לרציחתם של בני אדם, או לשלילת זכויותיהם. “כל בעיה מצטמצמת לאדם מסוים. אין אדם, אין בעיה", אמר סטאלין. הנאצים, שהקומוניסטים שימשו להם בהרבה מובנים מודל, אימצו גם הם את הסיסמא. המודל של איש האס.אס. היה קשוח, נטול רחמים ונטול סנטימנטים; מוכן לבצע פקודה גם כשהיא נתעבת, מוכן להרוג גם נשים וילדים, שהרי עצם החמלה עליהם היא "סנטימנטים". והאתוס הזה, של אדם-פלדה, נטול עכבות, חלחל גם לצה"ל – סביר להניח שדרך הקומוניסטים, שספרם "אנשי פנפילוב" היה מדריך הקרב של רבים מאנשי הפלמ"ח וההגנה, שדרת הפיקוד של צה"ל העתידי. הפקודה ניתנה; ועל הפקודה הזו, שתוגדר לימים כ"פקודה בלתי חוקית בעליל", ש"דגל שחור מתנוסס מעליה", הסתמכו כל הנאשמים. אירוניה נהדרה היא שהשופט שישב בדינם הוא בנימין הלוי, מי שפסק שישראל קסטנר "מכר את נשמתו לשטן", ומי שישב לימים בדינו של אדם אחר, שיטען גם הוא שרק "ציית לפקודות" – אדולף אייכמן. בבואו לקבוע את המושג של פקודה בלתי חוקית, לא יכול היה הלוי להשען על החוק הישראלי, שטרם הכיר בבעיה ושלא היו בו תקדימים בנושא, וחזר, בין השאר, עד משפטי נירנברג, בהם הורשעו בכירי השלטון והצבא הנאצים, ובהם נקבע כי ציות לפקודות איננו יכול לשמש הגנה במקרה של פשע מלחמה. אבל הפקודה היתה רק תירוץ. פרנקנטל אמר לא למלינקי היו שני מפקדי פלוגות. האחד, סרן לוי, העביר את פקודתו של מלינקי כלשונה, ואחת המחלקות שלו – של סגן דהן – תבצע את הטבח. המ"פ האחר, סרן פרנקנטל, הבין מיד את הפוטנציאל הקטלני של דבריו של מלינקי, והוא נקט בצעד שהיה קרוב לסירוב פקודה. הוא כינס את מפקדי המחלקות שלו, הורה להם שלא לירות באיש ללא אישורו, וציין בפניהם שלא נשקפת להם כל סכנה מתושבי הכפרים. הוא הורה להניח לחוזרים מן העבודה להגיע לבתיהם ללא מעצור. במשך כל הלילה, הוא פיטרל בין העמדות של אנשיו, מוודא שאיש אינו חורג מפקודותיו. בגיזרה של פרנקנטל לא נהרג איש, וראה זה פלא – גם לא פרצה התקוממות עממית. סגנו של לוי, מנשס, ששאל את השאלות בתדריך אצל מלינקי, אכף את העוצר על פי הבנתו בטירה. הוא דרש מאנשיו לירות רק על פי הוראתו. אדם אחד נהרג בטירה באותו ערב, לאחר שלא נענה לקריאה לעצור – אבל הוא לא נורה על ידי אנשיו של מנשס. כלומר, גם משניתנה פקודה רצחנית, בחרו רוב הקצינים והחיילים שלא לבצע אותה. היתה להם ברירה, והם ניצלו אותה לביצוע משימתם – הטלת עוצר – מבלי לבצע טבח. מה קרה במחלקה של דהן? בין "הריגה" ל"רצח" באותה שעה שבה ערך פרנקנטל את התדריך שלו, כינס סגן דהן את אנשיו. הוא נתן להם את ההוראות הבאות: עליהם לאכוף עוצר בין השעות 17:00 ו06:00; נאסר עליהם להכנס לבתי הכפר; עליהם לירות, על מנת להרוג, בכל אדם שייראה לאחר השעה 17:00. דהן טען באוזני החיילים, כי בהורגם אדם הנמצא מחוץ למבנה, הם רק מצייתים לפקודה, ועל כן מדובר בהריגה – שהיא חובתו של החייל; אבל אם ייכנסו לבתים ויהרגו ביושביהם, הם יבצעו מעשה רצח. למעשה, הגדיר דהן את המותר בציד ואת האסור. נרצחה בידי שלוחי מדינת ישראל. פטמה מוסטפא עיסא (באדיבות מועצת כפר קאסם)לאחר מכן, חילק דהן את אנשיו לחוליות. אחת מהן, זו של עופר, הוצבה בכניסה היחידה לכפר. אחרות הוצבו בנקודות אחרות, ודהן עצמו פיטרל עם עוד שלושה מאנשיו בג'יפ. הפטרול הזה הרג ארבעה בני אדם, ביניהם ילד בן שש ונער בן 15.  במשפטו, אמר עופר כי "פעלנו כמו הנאצים": הוא התכוון לומר שהוא ואנשיו, עטופים בשמיכת הפקודה, הרגו אנשים מבלי להסס או למצמץ, מבלי לחוס על ילדים או נשים; מבלי לבדוק האם, בעצם, נשקפת להם סכנה. בלי סנטימנטים. כמו נאצים טובים. שלא כמו הנאצים, עופר ואנשיו לא היו נתונים במלחמה. הם היו על אדמתם, בארצם. לא נשקפה להם כל סכנה. מה קרה, אם כן? קרה מה שפרנקנטל חשש ממנו: החיה שבאדם שוחררה. “אנשים רגילים" כריסטופר בראונינג, שחקר את השמדת יהודי אירופה, הגיע למסקנה כי בפני עצמם, רוב הגרמנים לא היו מנסים לרצוח יהודים. הטאבו החברתי היה חזק מדי. אבל כשבחן את התנהגותם של אנשי גדוד המשטרה ה-101 – אנשי מג"ב גרמנים – שביצעו מעשי טבח, הוא גילה שהמצב משתנה לחלוטין כאשר ניתנת פקודה. נרצח בידי שלוחי מדינת ישראל. מוחמד סאלם צרצור (באדיבות מועצת כפר קאסם)רוב אנשי ה-101 לא היו נאצים קנאים במיוחד. רבים מהם היו סוציאליסטים או קומוניסטים לפני המלחמה. והפקודה הראשונה שהם קיבלו היתה טראומטית למדי: הרוצחים עמדו מול קורבנותיהם, במרחק נגיעה, וירו בראשם בטווח אפס. במקרים מסוימים, מוחותיהם של הנרצחים ניתזו על פניהם של הורגיהם. אבל רוב האנשים ביצעו את הפקודה, וזאת למרות שהמג"ד שלהם אישר למי שרוצה לפנות הצידה. מאוחר יותר, יקפידו המפקדים על שיטת הריגה טראומטית פחות: המרחק בין היורים לנורים יהיה גדול, הרוצחים לא יראו את פני קורבנותיהם בגלוי, ויהיה מלאי גדול של וודקה. על פי נתוניו של בראונינג – שכינס אותם בספר בעל השם ההולם "אנשים רגילים" – כ-20% מאנשי הגדוד השתדלו כמיטב יכולתם להמנע מן המשימות הללו; כמחציתם הודיעו על סירוב או דרשו העברה לתפקיד אחר. 70% צייתו לפקודות בגלל ערך הרעות: הם לא רצו להפיל את המשימה המאוסה על חבריהם, והסכימו לעזור להם בביצועה. וכ-10% מאנשי ה-101 היו סאדיסטים. אנשים שנהנו מן המשימות הללו. אנשים שהתנדבו אליהן, שיצאו אליהן שוב ושוב ובעיניים בורקות. ובבואם להתבונן במראה בבוקר, עמד להם התירוץ המושלם: היתה להם פקודה. כשיבוא עופר לתרץ את מעשיו בבית המשפט – כשיתחוור לו שהפקודה איננה ההגנה המושלמת שחשב שהיא – הוא יטען שהאנשים שהוריד מכלי הרכב "ניסו להמלט". עוד תירוץ נאצי מוכר לרצח. בית המשפט קרע את טענתו לגזרים. ה"בריחה", כמו "הפקודה", היו פשוט התירוץ שדהן ועופר נזקקו לו כדי לפרוק את יצריהם. נוכחים נפקדים אבל זה לא כל הסיפור: דהן ועופר היו צריכים תירוץ נוסף. אדם נורמטיווי אינו הורג סתם אזרחים. הוא צריך סיבה, והפקודה רחוקה מלהספיק כשמדובר בילדה בת ארבע. אבל תירוץ כזה נמצא בקלות. נרצח בידי שלוחי מדינת ישראל. עלי נימר פריג' (באדיבות מועצת כפר קאסם)כשרצחו הגרמנים יהודים, סלאבים, צוענים ואחרים, הם פעלו על פי תפיסה שמדובר באויבים; ואם אין אלה אויבים חמושים, הרי שהיו אלה אויבי הגזע, אויבים ערמומיים הפועלים מאחורי הקלעים. הם לא היו בשום פנים אנשים בלתי מסוכנים. וככל שהתעמרו בהם יותר, כך גדל הפחד מהם: החברה הגרמנית ידעה שהיא חברת עוול, אבל במקום להפנים את המידע הזה, היא החצינה אותו. בחודשים האחרונים של המלחמה במזרח, נלחמו חיילים גרמנים בפראות נואשת, משום שידעו מה גבוה המחיר שתצטרך ארצם, אם יש צדק בעולם, לשלם עבור הפשעים שביצעו. אגדה דומה, תיאורית קונספירציה מקבילה, התפתחה בישראל באותן שנים. לאחר הטרנספר של 1948, נותרו בישראל הרבה פחות ערבים משהיו בה כשהוקמה המדינה. וגם בישראל, ככל שהתעמרה בהם המדינה יותר – החרימה את אדמותיהם, הטילה עליהם עוצר לילי, פגעה שיטתית בפרנסתם, השפילה אותם, החזיקה אותם במשטר צבאי – כך היא פחדה מהם יותר. כך נולדה האגדה שערביי ישראל הם "גיס חמישי", שרק מחכה להזדמנות להצטרף מבפנים לכוח צבאי חיצוני. רוב מוחלט של ערביי ישראל – למעלה מ-99% - לא היה מעורב בשום פעילות עוינת. לא אז, ולא היום. אבל הפחדים הללו התעוררו במיוחד באותו ליל אוקטובר, בו יצאה ישראל למלחמתה השניה. האם תבוא ההתקוממות עכשיו? הנה סיבה לירות בילדה. וכמובן, היה הטרנספר שלא הושלם. מלינקי היה מודע לתכנית הצבאית, שגרסה כי במקרה של מלחמה עם ירדן, יבוצע גירוש שני, סופי, של ערביי ישראל. הגירושים של 1948 זורזו על ידי מעשי טבח – דיר יאסין, יפו, לוד ואחרים – ובהחלט יתכן שמלינקי חשב שטבח קטן יכול לקדם את האג'נדה הזו. אחרי הכל, ההתעמרות השיטתית לא הספיקה. אולי קצת דם יעזור. חמישים שנות הכחשה התגובה הראשונה של הממשלה, עם היוודע דבר הטבח, היתה הסתרה: היא הורתה לצנזורה לאסור על פרסומו. זה לא עבד: חבר הכנסת תופיק טובי דן בנושא מעל בימת הכנסת, בעשותו שימוש מופתי בחסינות שהוענקה לו. הרוצחים החיים בינינו. כמה מן הנאשמים ועורכי דינם (באדיבות מועצת כפר קאסם)הצעד השני היה התרחקות: האחריות, טענה הממשלה, נפלה לא על הצבא, כי אם על המשטרה – מלינקי ואנשיו היו שוטרי מג"ב – וזאת משום תפקידו המרכזי של הצבא באתוס החדש. זו שטות, כמובן: הפקודה "אללה ירחמו" יצאה מפיו של המח"ט כרמי, איש צבא. הצעד השלישי היה "סולחה". מאחר והערבים לא נתפסו אז כיצורים עצמאיים, שלחה הממשלה את נציגיה כדי לדבר עם מוכתר כפר קאסם, ולארגן "סולחה" בין כפר קאסם ובין המדינה. נערכה חגיגה, נשחטו כבשים, הוענקו פיצויים סמליים מאד – והמדינה התחמקה בכך מחובתה לשלם מחיר מלא על פשעיה.  אבל נשארו הפושעים, והיה צריך לעשות בהם משהו. על כן הם הועמדו לדין בפני הלוי, שגויס לצורך העניין. הלוי, לאחר שקבע מהי פקודה בלתי חוקית בעליל - “אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין איננה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי החוקיות בעליל הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו" – נמנע עם זאת מלהורות על הוצאתם להורג של דהן, עופר ומלינקי, אף שהורשעו ברציחתם של למעלה מ-40 בני אדם. הם קיבלו עונשי מאסר קצרים יחסית – עופר קיבל 17 שנים, ועונשו היה הכבד ביותר – ובחשאי, שוחררו כולם לאחר פחות משנה. משטרו של בן גוריון גם סייע להם, בשתיקה, להשיג עבודה, דבר שלא היה קל באותם ימים לאסירים מורשעים. ולאחר מכן – טואטא הכל. כמו לאחר טבח גולדשטיין והטבח של עמי פופר בראשון לציון. אין בישראל יום זכרון רשמי לטבח כפר קאסם. המדינה מעולם לא הקימה אנדרטה או הכירה באחריותה. כשניסה יוסי שריד להפוך את יום הטבח ליום זכרון, קמה סערה ציבורית; יולי תמיר הורתה לבתי הספר לדון בנושא, וכל ה"יהודים הגאים" זחלו אל מתחת לאבן שלהם. כי בישראל 2006, 50 שנים אחרי, הריגתה של ילדה בת 13, בלתי חמושה, על ידי פלוגה שלמה, איננה דוקרת את הלב, איננה מקוממת את העין; את המ”פ העמיד הצבא לדין על התעללות בגופתה – וזיכה אותו. לדמה של אימאן אל המס, שנסה על חייה, “ילדה קטנה, מתה מפחד", אין דורש, והמ"פ אף תובע פיצויים. כי בישראל 2006, 50 שנים אחרי, הצבא והפקודה הם ערך עליון. כי בישראל 2006, 50 שנה אחרי, רוב הציבור היהודי סבור שיש לגרש את האזרחים הערבים, ושיש לשלם את המחיר הנדרש – שכמו ב-1947, הוא טבח. כי בישראל 2006, 50 שנים אחרי, הפנמנו את הערכים הנאצו-קומוניסטיים של "אין סנטימנטים". כי בישראל 2006, 50 שנים אחרי, העין עיוורת מזמן, והלב הושחת ונאטם לפני שנים. |
الصفحة الرئيسية
فيديو
